פסק-דין בתיק ת"א 11036-08

בתביעה הנדונה, עתרה התובעת לפסק-דין שיורה על פינוי הנתבע וסילוק ידו מדירה שבבעלותה, וכן תבעה מהנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בדירה עבור כל תקופת מגוריו בה.

עד פטירתה של הגב' שולמית שליבו ז"ל (להלן - המנוחה) ביום 23.11.2005, הייתה היא דיירת מוגנת בדירה ברחוב שירזלי 3 בירושלים, שהתובעת היא בעליה. לאחר פטירתה המשיך הנתבע לגור בדירה, בעודו טוען שהיה בן-זוגה של המנוחה ושהתגורר עימה במשך תקופה ארוכה, העולה על שישה חודשים. מכאן טענתו, שקמה לו זכות של דיירות מוגנת מכוח סעיף 20(א) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 20(א) בחוק הגנת הדייר, שבהתקיימם, יהיה בן-זוגו של דייר מוגן שנפטר זכאי להפוך לדייר מוגן בדירה.

עיקרי העובדות וטענותיהן העיקריות של הצדדים

2.         במשך למעלה מעשרים שנה קודם לפטירתה, התגוררה המנוחה בדירה נושא התביעה. התובעת היא בעלת הדירה בשנים האחרונות, מאז שהועברו אליה זכויות הבעלות בדירה הנדונה ובדירות נוספות באותו בניין בדרך של תרומה.

3.         לפי טענת הנתבע, כשלוש שנים וחצי קודם לפטירת המנוחה, הוא עבר להתגורר עם המנוחה בדירה. ביום 14.6.2004 הוא נישא למנוחה בטקס דתי, בנוכחות רב ועדים ואף נערכה כתובה שצורפה לתצהירו. אולם אין מחלוקת שהיה זה טקס נישואין פרטי, ושהנתבע והמנוחה לא נרשמו לנישואין ברבנות וככל הנראה מטעם זה, גם לא נרשמו בתור נשואים במשרד הפנים.

לפיכך טוען הנתבע, כי מאחר שהוא גר עם המנוחה תקופה ממושכת קודם לפטירתה וכאמור, אף נישא לה, מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 20(א) בחוק הגנת הדייר, המקנים לו מעמד של דייר מוגן בדירה. לטענתו, גם אם נישואיו אינם מוכרים, הרי שהוא והמנוחה היו "ידועים בציבור" ולפיכך גם בנסיבות אלו, התקיימו התנאים המזכים אותו במעמד של דייר מוגן הזכאי להמשיך ולהתגורר בדירה. עוד טען הנתבע, שאפילו היו בינו לבין המנוחה מריבות או ויכוחים, אין בכך כדי לשלול ממנו את מעמדו בתור בן-זוגה של המנוחה לפי הוראות חוק הגנת הדייר ואת הזכויות הנובעות מכך.

4.         מנגד טוענת התובעת, שהנתבע לא היה בן-זוגה של המנוחה ושהנישואים, ככל שהיו, לא היו אלא "נישואי דמה" (פיקציה), שנועדו לאפשר לנתבע לרכוש מעמד של דייר מוגן בדירה. בפועל, כך לטענת התובעת, לא התקיימו בנתבע ובמנוחה התנאים המקנים להם מעמד של ידועים בציבור, ולפיכך הנתבע אינו יכול להתגורר בדירה, ואיננו אלא מי שפלש אליה שלא כדין.

5.         סמוך לאחר פטירתה של המנוחה, הגישה אחייניתה, הגב' עדי שליבו (להלן - עדי), תביעה לסילוק-ידו נגד הנתבע מהדירה, בטענה שהיא זו שהתגוררה עם המנוחה בדירה סמוך לפטירתה (ת"א 6170/06 בבית משפט זה. תביעה זו תכונה להלן - התביעה הקודמת).

בתביעתה, ביקשה עדי להסתמך על הוראות סעיף 20(ב) בחוק הגנת הדייר, שלפיהן באין בן-זוג או ילדים לדייר שנפטר, יהיו לדיירים קרוביו האחרים, ובלבד שהתגוררו עם הדייר שנפטר יחד בדירה לפחות שישה חודשים לפני פטירתו, ובעת פטירתו לא הייתה להם דירה אחרת.

משנודע לתובעת בתביעה הנדונה על דבר התביעה שהגישה עדי, הגישה היא ביום 6.11.2007 בקשה להצטרף אל התביעה. הבקשה הוגשה לאחר שהסתיימה שמיעת ההוכחות ולאחר שבת המשפט (כבוד השופטת א' שניידר), כבר הורה על הגשת סיכומים בכתב. מסיבה זו נדחתה בקשת התובעת, ובהחלטה מיום 15.11.2007 נקבע שתהיה רשאית להגיש את עמדתה בעניין האפשרות שזכותה הקניינית תיפגע. התובעת הגישה הודעה ביום 21.1.2008, שבה טענה שלאיש מהצדדים, עדי או הנתבע, אין זכות של דיירות מוגנת בדירה, ומשכה את בקשתה להצטרף כצד בתובענה. יחד עם זאת הודיעה, שתפעל לסילוק יד של כל הטוענים לזכויות של דיירות מוגנת בדירה.

6.         ביום 3.2.2008 הוגשה התביעה הנדונה נגד עדי ונגד הנתבע, וביום 24.3.2008 ניתן פסק הדין בתביעה הקודמת, שבו נדחתה תביעתה של עדי, תוך קביעה כי אין במסקנת פסק הדין "כדי לקבוע שלנתבע זכות כלשהי בדירה מכוח סעיף 20(א) ... או מכוח כל דין אחר".

בעקבות מתן פסק הדין בתביעה הקודמת, ביקשה התובעת למחוק את עדי מכתב התביעה בתביעה הנדונה. בהחלטה מיום 20.8.2008 שניתנה על-ידי כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל (שלפניו נשמעה התביעה הנדונה באותה עת), התביעה נגד עדי נמחקה.

רקע נורמטיבי

7.         סעיף 20(א) בחוק הגנת הדייר קובע  כך: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו".

הגדרת "בן-זוג" בסעיף 1 בחוק היא, "לרבות הידוע בציבור כבן-זוג".

סעיף 20, שעניינו "דייר של דירה שנפטר", מסדיר את זכאותם של קרובי משפחתו של הנפטר לזכות במעמד של דייר מוגן, כדי שקרוביו שגרו עימו, לא ימצאו את עצמם ללא קורת גג לאחר פטירתו של הדייר. הזכות הראשונה למעמד זה נתונה לבן הזוג (סעיף 20(א)), ובהיעדר בן-זוג או ילדים, עוברת הזכות לקרוביו של הדייר, בכפוף לכך גרו עימו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ובתנאי שלא הייתה להם בזמן פטירת הדייר דירה אחרת למגורים (סעיף 20(ב).

8.         בעת בחינת התקיימותם של תנאי חוק הגנת הדייר, הקובעים את הזכאות למעמד של דייר מוגן, ובכלל זה הוראת סעיף 20(א) הרלוונטית לענייננו, על בית המשפט לשים לנגד עיניו שהתכלית שעמדה ביסוד חקיקת חוק הגנת הדייר, הייתה יפה לשעתה ולתקופה שבה נחקק. כיום, לאור השינוי במציאות הכלכלית והחברתית שחל מאז שנחקק החוק, ובייחוד לאור העובדה שיש ביישומו כדי לפגוע בקניינו של בעל הנכס המוחזק בדיירות מוגנת, ניתנת להוראות חוק הגנת הדייר פרשנות מצמצמת. כך גם במיוחד לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שחיזק את מעמדה של זכות הקניין. ראו בעניין זה למשל, את דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 4664/06 יוסף צארום נ' יהודה פרלמוטר (17.9.2006), בפסקה ד.4:

                        "חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת, וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר-כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח', פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג-כהן)). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם' (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם); ראו גם רע"א 10343/05 עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה (טרם פורסם))".